מכתב פרידה

רצינו לשתף אתכם בתובנה על החיים, או יותר נכון על הדינאמיות שבחיים. אז ככה:  זה לא סוף העולם אם לא הולך לכם חברתית או לימודית. הכל יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה. הנה,  אצלנו למשל הכל התהפך. קחו מאיתנו דוגמא – אם אנחנו, שהיינו הכי גרועים יכולים, אז כולם יכולים!

 עד תחילת ח' לא היה מצב שמורה נכנס לכיתה ויוצא בלי כאב ראש (במקרה הטוב). נדמה שהכל פשוט היה קשה איתנו. תוסיפו לזה את העובדה שגם לחלק לא מבוטל מאיתנו היה קשה ותקבלו הסבר לשאלה – איך זה יכול להיות שהתחלנו עם 42 תלמידים בכל כיתה, וסיימנו עם 56 בלבד בשכבה כולה ...

שמענו לאורך השנים ביקורות רבות, במגוון ביטויים ואופנים; היו מורים שהאמינו בנו וניסו לחולל שינוי בשיטות חיוביות, והיו שעמדו חסרי אונים לנוכח ההפרעות וההתנגדויות שלנו; נענשנו, צעקנו, מרדנו, בכינו, גרמנו לאחרים לבכות, התייאשנו, התחצפנו, השתוללנו, שברנו, הגזמנו, תססנו, דרשנו, ושוב בכינו.

בשלב מסוים נדמה היה שהכל בבחינת 'נבואה שמגשימה את עצמה' – כלומר, עשינו הכל כדי להצדיק את הדימוי השלילי שדבק בנו.

זה שאנחנו כותבים כאן בלשון רבים לא סותר את העובדה שהיו בינינו גם יחידי סגולה, שהצליחו לתפקד מבלי להיות מושפעים מהאווירה הפרועה שמסביב.

מזל גדול היה לנו שהלימודים ב"אמנויות" נמשכים 9 שנים. כך שהייתה לנו ההזדמנות לחוות גם שינוי, תיקון, להתבגר. אנחנו חושבים שזה מה שקרה לנו.  אנחנו סוגרים עכשיו מעגל ומסיימים את הלימודים כאן ככיתה נורמלית.

חווינו כאן חוויות מופלאות. מגמות האמנות נתנו לנו הזדמנות אמיתית לבוא לידי ביטוי, להתגאות בכישורינו, לנהל דינמיקות שונות ומגוונות בינינו.

בלימודים העיוניים – ובמיוחד בשנה האחרונה –  השקענו מאמצים רציניים. מצאנו עניין ואפילו הנאה בתחומים רבים, והנה, גם הצלחנו להתקבל לתיכונים שרצינו.

אנחנו חייבים תודה לאנשים שבזכותם אנחנו מסיימים את בית הספר בגאווה כל כך גדולה. אנחנו מודים למנהלת, למחנכות לאורך השנים, לרכזי ומורי מגמות האמנות, למורים העיוניים למחנכות שלנו ב-ט', דבי ועמית, שהגיעו איתנו בשלום לקו הסיום.

אין ספק,שיהיה פה קצת יותר שקט כשנעזוב.  

                                                     

                                                                                               בתודה ובאהבה גדולה,

                                                                                                מחזור כ"ד

הנה אנו עולים

ממחזות ומצלילים,

ממברשות ומכחולים,

בצעדי ריקוד קלים

הנה, הנה אנו עולים,

אנו גדלים.

היום נצא לדרך

שלום עולם מוזהב.

הלב שולח פרח

למה שהוא אהב.

שלום, להשתמע,

תודה, היה נחמד,

הלב מתגעגע

לפני שהוא נפרד.

הנה אנו באים,

הנבוכים והבוטחים,

הצוחקים והבוכים,

קוראות לנו המון דרכים.

הנה, הנה אנו הולכים

אנו צומחים.

הנה אנו בוגרים,

כבר נערות, כבר נערים

ונסגרים השערים

ונפתחים השערים

ובין לבין אנו שרים

אנו בוגרים.

מאורית קרובינר, מנהלת קמפוס אריסון לאמנויות

תלמידי היקרים, בוגרי מחזור כ"ד,

נועה, דודו, אלי, איה, רוני, יובל, יונתן, עמליה, שירי, אלכס, נועה, עדי, ליבנה, טליה, אנה, טל, נועה, חן, אבינעם, הגר, מיקה, טל, תומר, אורו, יואב, נעמה, אדי, אסף, נעמה, מיקה, נמרוד, אוריאן, ים, יונתן, ענת, נועה, כרמל, רוני, עומר, לני, מרים, קמי, שלי, אדיר, גיא, גוני, דניאל, אמבר, גל, איל, יובל, דוד, יובל, שיראל, מאיה, עידו, מאי.

ברגעים אלה ממש אתם עומדים לפני –

                                    יפים מתמיד,

                                                גאים מתמיד ,

                                                            ונרגשים מתמיד.

זהו. הגעתם לקו הגמר !

הדרך אליו לא הייתה קלה,

לא מובנת מאליה,

רצופה עליות ומורדות.

במעמד משמעותי זה של פרידה מכם, יהיה זה לא נכון בעיני שלא לציין את המורכבות אשר אפיינה את מערכת היחסים שלנו כצוות חינוכי איתכם על מכלול היבטיה.

חשוב לי מאוד לציין זאת דווקא משום המהפך המרשים שחל בכם, ואשר הביא את ההתנהלות שלכם בביה"ס, עם המעבר לחטיבה אך בעיקר בשנתכם האחרונה, למעוררת השתאות והערכה.

התבגרתם, הפנמתם, הבנתם, רציתם, לקחתם אחריות, הנעתם את עצמכם קדימה לעבר המטרה – ויכולתם לה!

בעוד רגע קט, מסתיימות להן 9 השנים שלכם ב"אמנויות" ואתם עומדים לצאת לתחנה הבאה במסע חייכם, היו אלה שנים המלאות בכל מכל – חברות, אהבה, למידה, שמחה, צמיחה לצד קונדסות, שובבות, כעס, עצבות, ולעתים התנסות מוקדמת בפרידה!

אתם לוקחים עימכם זכרונות של כל מיני רגעים –

רגעי הצלחה,

רגעי כישלון,

רגעים עצובים,

רגעים שמחים,

רגעים מאושרים,

רגעים מיוחדים.

באותה העת אתם גם משאירים לנו כאן מתוככם זכרונות של רגעים...

בשמי, ובשם הצוות החינוכי שלי רוצה לומר לכם –

כי תמיד אבחר לזכור את הרגעים היפים,

הגדולים,

המרגשים,

אלה שעשו אתכם למי ולמה שאתם היום.

אוהבת אתכם

אורית

מעמית פלג להב, מחנכת ט'1

יקרים שלי,

נדמה לי שלתחושה המשותפת לכם ולי בתום מסע בן שנתיים יחד אפשר לקרוא – סיפוק.

אני מתרגשת וגאה לראות אתכם מגיעים לקו הגמר, בפרט לאור העובדה שהדרך אליו היתה לפרקים דרך חתחתים:

נפרדתם לאורך תשע השנים כאן משתי מנהלות;

חוויתם הליכי פרידה, על כל הקושי הכרוך בכך, גם מ-15 חברים שעזבו את הכיתה;

הצטמצמתם לכדי הרכב קטן ובלתי מאוזן של 7 בנים בלבד ו-20 בנות;

הפכתם לכיתה "נשית" בעיקרה;

הפרכתם את הסברה המקובלת על פיה בנים עושים בלאגן יותר מבנות;

התסיסה, המרד, המחאה, ובעיקר תחושות הקיפוח הבלתי סופיות – הפכו לכם לטבע שני.

ואז זה קרה! ממש לא ביום אחד, אבל באופן מאוד מובחן, כזה שהזכיר לי מדוע בחרתי במלאכת החינוך. המיפגשים בינינו הפכו להיות משמעותיים יותר ויותר, עשירים בעיסוקים אינטלקטואלים של ממש ובשיתוף רגשות, שלכם ושלי. המחאה הפכה לביקורת כנה ובוגרת, האנרגיות היצריות תועלו ליצירה ותרומה לקבוצה; החשדנות פינתה את מקומה לאמון;

ה"ביחד" שלנו הפך למשפחתי, רגוע ואינטימי. ומתוך הכבוד ההדדי עליו למדנו לשמור והאהבה שטיפחנו, יכולנו כולנו לצמוח ולהשתבח.

הזיכרונות מהחוויות העצומות מהשנים ב"אמנויות" ילוו אתכם בהמשך הדרך. אני מקווה שגם הלקחים והכוחות שגיליתם.

המשיכו ליצור, היו סקרנים וחושבים, ובעיקר – אנשים טובים.

מבחינתי, הייתי ממשיכה איתכם עוד ועוד.  

                                                                                                            שלכם,

                                                                                                                        עמית 

מדבי קבסה, מחנכת ט'2

תלמידים יקרים!

כולם יודעים להגדיר היטב מהו מורה טוב. על נושא זה נכתבו אלפי מילים. מורה צריך להיות מחנך, יועץ, שופט, מתווך, איש סוד, חבר, ידיד טוב.

כל מורה יודע היטב מהו תלמיד טוב. ילד מבריק, ללא דופי, חרוץ, סקרן, ששואל שאלות חכמות, שלא ממציא אלף תירוצים למה הוא לא הכין שיעורים, לא הגיע בזמן, לא התכונן למבחן ועוד. .

ולאחר שכל השנינויות כבר נאמרו, כולנו יודעים שבכתה עם שלושים מתבגרים, מגוונים, הפכפכים, מסתוריים, רגישים, כאלה שיש להם כוון וכאלה שהמורה צריכה לעזור להם למצוא אותו לא כולם מקבלים את מה שהם רוצים.

ובכן, מה היה פרופיל הכתה שלי, תלמידי מחזור כ"ד בבית הספר לאמנויות?

הכל התחיל בראשון לספטמבר 2008. כמו תלמידת כתה א', נרגשת מיומה הראשון בבית הספר נכנסתי לכתה ז'2 עליה שמעתי כל כך הרבה במהלך הקיץ. נכנסתי לכתה מרגישה נוח בטרטוריה הכל כך מוכרת אחרי 13 שנים, אם כי נרגשת מאוד, שכן זאת הייתה שנתי הראשונה בבית הספר.

כבר בשבוע הראשון הבנתי שלא מדובר בכתה רגילה כי אם בתנועת מחאה מלוכדת וייחודית. מהיום הראשון בחטיבה ועד יומכם האחרון ביקשתם לשנות, לתקן, להציג לנו את הדברים בעיניים רעננות וחדשניות. ובתוך החיכוכים, העימותים והניסיונות החוזרים ונשנים שלכם להלחם כל הדברים החשובים בעינכם למדתם כי כל מהפכן חשוב שיתנגד ויותר מכך חשוב שידע להסביר את דרכו ולהציג פתרונות אחרים. הפאן הזה היה רק חלק מתוך המהות השלמה שהרכיבה את הכתה שלנו. שלוש שנים ראיתי אתכם מעמידים למבחן את כוח ההישרדות שלכם אל מול האתגרים הנפשיים והאינטלקטואלים שמעמיד כל מוסד חינוכי בפני תלמידיו. אחרי שלוש שנים אני יכולה לומר לכם  שלכל אחד ואחת מכם יש את היכולת להתמודד עם האתגרים שמציב מוסד זה ולהישאר  מקורי, לחשוב בעצמו ולא כאחרים, להיות אינדיוודואל ומיוחד ולפתח את החוסן הנדרש להשכלה גבוהה ולחיים משמעותיים יותר.

מה בכל זאת החזיק את כל החבילה הזאת של מורה ו 30  תלמידים כל כך שונים, לא תמיד מושלמים במשך שלוש שנים.

יש פרמטר אחד  שלא ממש מדברים עליו. הוא לא מדעי ואי אפשר למצוא אותו בספרות הוא פשוט היה קיים שם בחלל הכתה. יש המכנים אותו "אקלים כיתתי" אני מכנה אותו "קסם". אותו חיבור שנוצר בין התלמידים למחנכת היוצר "משהו" אחר, שונה, המיוחד רק להם.

תלמידים יקרים, הצעידה אתכם במשך שלוש שנים נתנה לי עוד שלושים סיבות חיות ונושמות לרצות להיות מורה והסיבות האלה לא כתובות בשום ספר או מחקר הן נוצרו מתוך הכבוד, החיוך, המבט והסיפוק שכל אחד

מכם נתן לי בכל יום, השיחות האינטימיות והאמון הגדול שלכם בי ומתוך הרצון למצוא יחד את הדרך לפענח את היופי שבסיפור, את הרגעים המרגשים בהיסטוריה שלנו ועוד.

אני מאחלת לכם חיים נפלאים מלאי סיפוק והמון רגעים קסומים. . .  אוהבת, דבי – מחנכת הכתה.

זכרונות משנים עברו

כיתה א'

אפרוחים

מסענו בבית הספר לאמנויות החל באחד בספטמבר 2002. הכל נראה כל כך גדול ומסעיר. אנחנו זוכרים את הילדים הגדולים שהתחפשו לליצנים וקיבלו את פנינו ואת המילים הראשונות שנחרתו בזיכרוננו "היפתחו שערי אומנויות!" . אז עוד לא תפסנו שאנחנו עומדים לבלות חלק גדול מחיינו בבית הספר הזה. אל הטית'ניקים שהופיעו בפנינו בטקס בשירים וריקודים נשאנו מבטים מעריצים. אחר כך הם ליוו אותנו ל"חממה" ושם התחלנו את חיינו כ"גדולים". אמנם עוד לא היינו ממש גדולים, אלא 'אפרוחים' צוציקים, אבל ככה הרגשנו. החממה, כשמה, הייתה המקום החם והבטוח בבית הספר. כל המורים עטפו אותנו באהבה וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. שם הכרנו את הכיתה שלנו, את המורות ויצרנו קשרים חדשים. הלמידה היתה אז דבר משעשע. כך, בשיעורי "סיפור ושיר" נהגנו לראות את הקלטות של "יש לי סוד", השתעשענו עם בדידים בשיעורי חשבון, באנגלית שרנו עם המורה אירית שירים מצחיקים באנגלית וצבענו דפי צביעה וכאשר למדנו על האות "ש" הייתה לנו ביום שישי אחד קבלת שבת שבה אכלנו חלה עם שוקולד ושתינו שוקו , בהתאם למה שלמדנו בכיתה באותו שבוע.

  

כאשר למדנו על האות "ס" ערכנו את מסיבת ה"סבא סבתא" המסורתית, אליה הוזמנו כל הסבים והסבתות של ילדי הכיתה. במהלך המפגש נערכו סדנאות אמנותיות משותפות (סבים וילד) של מחול, דרמה, מוסיקה , וציור.

במחול – רקדנו ריקודים שהמורה ברכה הכינה; במוסיקה – ניגנו בכינור ושרנו בהנחיית המורה ביאטה.  בציור- התגאינו בציורים שציירנו שקישטו את קירות החממה ובדרמה – שיחקנו משחקי תיאטרון בהנחיית המורה אריאלה. התלבשנו בבגדים הכי חגיגיים והתרגשנו נורא.  הכנו לסבים שלנו הפתעה קטנה - כל ילד הצטלם, צבע את המסגרת וכתב מאחור את מה שהוא הכי אוהב לעשות עם סבא וסבתא!

ב"חממה" נחשפנו לראשונה למגמות האמנות השונות שפיתחו את כישורינו. כולנו ציירנו, רקדנו, שרנו וניגנו בכינור אצל דוזיה. בסוף כיתה א' הופענו מול ההורים בהופעה מגוונת ששילבה את מירב המגמות וסיכמה את השנה שלנו. הנושא המרכזי היה "הקוסם מארץ עוץ" וברוח זו רקדנו, הצגנו ושרנו. לאחר ההופעה יצאנו לחצר וקיבלנו תעודות (או יותר נכון 'הערכות') לציון סיום השנה בהצלחה. עם קבלת התעודות נשמע ברקע הקלטה שהקלטנו באולפן הקלטות, בה כל ילד סיפר על החששות שלו כשהגיע לבית הספר. זה היה יום בלתי נשכח.

הטיול השנתי של כיתה א' היה כמובן גם הטיול הראשון שלנו יחד. הביקור ב"עולם האווז"  היה  באמת היתה חוויה מדהימה. קשה לתאר כמה התרגשנו כששמענו ברווז מנקר בביצה. כל אחד חזר מהביקור עם אוצר בידיו – ביצת אווז שקישט. בכמה בתים עוד מונחות הביצים הצבעוניות הללו על המדף כמזכרת לטיול בלתי נשכח. 

  

כיוון שלא הכרנו אחד את השני בתחילת כיתה א', יזמו המורות את 'פרויקט החברות': כל אחד "שודך" לחבר מהכיתה באמצעות הגרלה. בני הזוג היו צריכים להיפגש מחוץ לשעות הלימודים, ולשתף אחר כך את הכיתה בחוויותיהם בסיפורים או בתמונות.

ציפי גורן – מחנכת א'1

ציפי, המחנכת הראשונה שלנו, קיבלה אותנו לבית הספר בחיוך ואהבה. היא היתה "מורה מהסרטים" – כזו שאתה מצפה לקבל כשאתה עולה לכיתה א'. היא לימדה אותנו לקרוא, לכתוב ואפילו חשבון (אחח, איפה הימים שבהם 'מתמטיקה' הייתה 'חשבון'...) והכל ביסודיות ובלי להתפשר על כלום. איך אפשר לשכוח את הלבוש השחור, שרשרת הזהב המותאמת, תסרוקת ה'קארה' הבלונדיני המוקפדת, הצמידים שרשרשו בכל פעם שנופפה בידיה והבושם - אותו ריח שמילא את הכתה במשך השנתיים שציפי חינכה אותנו, וגם הרבה אחרי.
לצידה של ציפי סייע מיכה הקירח המצחיק והמקסים, שבין היתר הכין לנו את קופסת ה'שנות טובות' ובעיקר דאג תמיד שכולם ירגישו אהובים ושיהיה להם כיף לבוא לבית הספר. הצמד ליווה אותנו עד כיתה ב' וגרם לשנים הראשונות בבית הספר להיות מעניינות וכיפיות.

לעולם לא נשכח את האישה הנפלאה הזו. היא, שהכירה אותנו יותר טוב מכולם, טרחה לשלוח לכל אחד ואחת מאיתנו "שנה טובה" מדי שנה גם אחרי שנפרדנו. אנחנו אוהבים את ציפי, מעריכים ומתגעגעים.

ברכה מציפי, המחנכת הראשונה

תלמידי היקרים,

פגשתי אתכם ביום קיץ חם לפני תשע שנים. הגעתם עם הוריכם יד ביד, ילדים קטנים, "אפרוחים חמודים", בני שש, נירגשים וסקרנים. מיד כבשתם את ליבי.

למדתם לקרוא לכתוב, חשבון. שרתם, יצרתם, שיחקתם, ניגנתם, רקדתם, חקרתם, החכמתם. יחד טיילנו וחגגנו במסגרת כיתתית וביחד עם ההורים וצברנו חוויות רבות ומרגשות.

נהניתי מאוד ללמד אתכם ולראות כיצד הפכתם להיות חבורה מגובשת, חברים טובים, אכפתיים ובוגרים, המוכנים לעזור ולתת.

מי יתן ויתגשמו כל חלומותיכם ותצליחו בכל.

באהבה רבה,

ציפי

   

אודליה שרון – מחנכת א'2

המחנכת הראשונה שלנו קיבלה אותנו ביום הראשון לכיתה א' ועזרה לנו להתמודד עם הגעגועים שליוו אותנו בתחילת השנה – לגן, להורים... היא ליוותה אותנו לאורך כל כיתה א' עם הקשיים שהיו חלק מלימוד הקריאה והכתיבה ובתחילת הגישושים החברתיים שלנו. באמצע כיתה ב' יצאה לחופשת לידה ונפרדנו ממנה לאחר שנה וחצי מדהימות.       

ברכה מאודליה, המחנכת הראשונה:

תלמידים מקסימים שלי,

הייתם המחזור הראשון שחינכתי מכיתה א' , וזה כמעט כמו אהבה ראשונה...משהו שלא שוכחים אף פעם. אני מתרגשת להיות שותפה לפרידה שלכם מבית הספר לאמנויות ואף מתקשה להאמין שהגיע היום...

אני מאחלת לכם מעבר חלק ונעים לתיכון וסומכת עליכם שתמיד תמשיכו להיות הכי טובים שיש...

שלכם תמיד ,

אודליה - המורה מכיתה א'

      

כיתה ב'

כבר גדולים

זהו. כבר לא צוציקים. התחלנו להסתגל לבית הספר. לכל אחד כבר היו חברים משלו, איתם הוא שיחק בהפסקה מגוון משחקים נודעים כמו: 'קלאב', 'סופרגול', 'בלייבלידס', 'יוגי הו...'

כבר הכרנו את המורות ואת בית הספר, וכבר לא היינו הקטנים והמפוחדים.למעשה הפסיקו לכנות אותנו "צוציקים" ואנחנו היינו רשאים לקרוא ל'אלפניקים' החדשים בכינוי זה. כיום זה נשמע נורא נדוש, אך בימים ההם זה גרם לנו להרגיש בעלי כוח וגדולים.

גולת הכותרת של כיתה ב' היא טקס קבלת התורה, אותו ערכנו בבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי. לבשנו בגדים לבנים וחגיגיים, הבנים חבשו כיפות, שרנו בקול מרגש יחד עם נתן דטנר את "שירת העשבים" וקיבלנו ספרי תורה ובתוכם הקדשה של ההורים. כל ספר היה עטוף בזהב ובתוכו סימניה בצורת "אצבע האלוהים". מאותו יום התחלנו בהתרגשות גדולה וביראת קודש ללמוד מקצוע חדש - תורה.

בימים שלאחר קבלת ספר התורה עבר עלינו שבוע בלתי נשכח ומיוחד במינו. במשך שבוע 'בראנו את העולם' – על פי המסופר בספר בראשית - בפעילויות אמנותיות שונות.

בכיתה ב' היה לנו 'יום הפוך'. באנו לבית הספר בערב עם פיג'מות יחד עם ההורים והופענו בפניהם. במהלך ההופעה נשאנו דקלום שאת חלקו אנחנו זוכרים עד היום:

הפוך על הפוך זה מה שקרה

הפוך על הפוך תלמידים ומורה

הפוך על הפוך זה כל הסוד

הפוך על הפוך מתחשק לי ללמוד.

אחר כך 'חיפשנו את המטמון', שמענו צ'יזבטים מפחידים שמיכה סיפר, ציירנו על ציפיות, ולבסוף פרשנו את שקי השינה בחצר וישנו עד שהורינו באו לקחת אותנו.

נשארנו עד מאוחר והרגשנו כבר ממש גדולים!

ההימנון שחיברו תלמידי ב' 2 מעיד על כך:

איזו כיתה ממריאה אל המרומים

איזו כיתה עם חיוך על הפנים

זה אנחנו אנחנו ב'2 או או ב'2 או או

אנחנו תמיד נשארים כמו תמיד

ועוד מעט אנחנו הכי גדולים בעיר

זה אנחנו אנחנו ב'2 או או ב'2 או או

אין לנו שם אבל יש לנו המנון

אנחנו ננצח וניקח מקום ראשון

זה אנחנו אנחנו ב'2 או או ב'2 או או

כיתה ג'

מלכי החממה

כמה מרגש להיות הכי גדולים ב"חממה". עכשיו המורים כבר התנהגו אלינו ביותר קשיחות מהשנתיים הראשונות,  והמבחנים שהחלו בשלב זה הכינו אותנו נפשית ל"בניין הגדול". קצת לפני סוף השנה למדנו להתרגשותנו הגדולה מדי יום שישי בחדרי כיתות  ט' (שלמדו במגמות באותו זמן). שם גם התוודענו לראשונה לריח המאפים שהחל להתפשט במסדרון סמוך להפסקה הגדולה. אלא שאת הבורקסים של יעקב  לא ממש זכינו לאכול, כי תמיד הסתירו ודחפו אותנו כל הילדים הגדולים. זו היתה הכנה נפשית למעבר בשנה הבאה לחצר הגדולה, שם היו הגדולים המפחידים בהמוניהם.

בכיתה ג' יצאנו ל"ספארי לילה". נסענו יחד עם הורינו ברחבי ה"ספארי" ברכבת.  ראינו את חיות היום מנמנמות להן בשלווה, ואילו את חיות הלילה רק מתחילות להתעורר. אנחנו זוכרים את הפחד, כשאנחנו ברכבת קרונות מסכנה ללא שום דלתות...  לאחר מכן, גם סיור באולם הזוחלים נראה לנו מקום מבטחים.

הטיול הזה היה מגבש מאוד – גם נישארנו ערניים כל הסיור, גם הצלחנו לשמור על שקט (כמה שהיינו מסוגלים) ובעיקר הודות לתחושת הסכנה והריגוש לנוכח החיות ה"מסוכנות" שבספארי.

מכיתה ג' ולאורך השנתיים הבאות החלה לככב בכיתה ג'1  הדמות "גברת סומק" שאותה גילם יובל פרץ. יובל היה מתאפר ומתלבש כמו בת ומכנה את עצמו "גברת סומק" המפורסמת. עד עכשיו לא ידוע מה הייתה המטרה ומאיפה זה בא לו. כולנו התענגנו על הבדיחה ארוכת הטווח הזאת (כך שלא יכולנו שלא להזכירה גם כאן).

בסוף כיתה ג'  הוצאנו לאור עיתון כיתתי שבו כל הכיתה לקחה חלק, והוספנו שם משפטים של מורים, כתובות של אתרים 'קוליים', תפזורות,  שאלונים וכו'. במסיבת סוף השנה המפוארת, שרנו וניגנו להורינו, רקדנו, הצגנו עבודות ושיחקנו בדרמה – תוצרת של כל עשייתנו במשך השנה בעזרת המורים שליוו אותנו ב"חממה".

אנחנו זוכרים שהיה עצוב לעזוב את ה"חממה" לטובת "הבנין הגדול" וגם את מילות שיר הסיום ששרנו:

 I loveדרמה ומחול

 I loveחלילית

לצייר לי במכחול

ולזמר אנגלית

We love you   מורים מורות

נאמר תודה עכשיו

נחבק וננשק וגם נוסיף we love

 I loveאת החממה, שלוש שנים יפות

והנה הגיע עת לומר להתראות...

שונטל אלמוג – מחנכת ג'1

שונטל חינכה אותנו בכתה ג' בלבד, כך שמבין המחנכות היא "בילתה" איתנו הכי פחות זמן. המורה הצעירה והמגניבה עם העיניים הכחולות והשיער השחור הבוהק הכינה אותנו למעבר ל"בניין הגדול" ולימדה אותנו שמעכשיו, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד ברצינות, ללמוד כמו שצריך, אנחנו כבר לא קטנים, כבר לא בכתה ב'! (מה ששנים ספורות לאחר מכן למדנו שיאמר לנו כל שנה...).

שונטל אמנם לא חסכה בעונשים (להבדיל מהסייעת שלה – אפרת החייכנית והסלחנית), אבל למדנו לאהוב אותה מאוד. היא תמיד חיבקה את כולם, הסבירה פנים והעבירה מסר שהיא פה כשצריך אותה. שונטל עזרה לבסס את הכוח הנשי השליט בכיתתנו עד היום בכך שהעדיפה קצת את הבנות בכל הויכוחים. אנחנו מודים לה על שהשרתה אוירה של כיף והנאה בכיתה ואפשרה ליהנות מהלמידה.

מירית - מחנכת כיתה ג'2

מירית הגיעה אלינו בכיתה ג' ובמשפט אחד: עשינו לה את המוות. הפרענו לה הרבה וחשבנו שזה נורא מצחיק לקרוא לה 'מרית'. בניסיון לחנך אותנו העניקה לנו מירית ניקוד על כל שיעור - סמיילים שמחים או עצובים על סמך ההתנהגות שלנו.

אל מירית לא ממש הספקנו להקשר משום שעזבה את בית הספר אחרי שנה בלבד (כמו מורים רבים שהצלחנו להבריח מבית הספר).  

כיתה ד'

עוברים לעיר הגדולה

אחרי שלוש שנים מדהימות, עם מורים שלא הפסיקה לעטוף אותנו באהבה, נאלצנו לעזוב את ה"חממה" ולעבור ל"עיר הגדולה". למרות החששות, הבנו שאמנם העבודה יותר קשה, ושאנחנו צריכים להישאר יותר שעות בביה"ס, אך עדיין יש אווירה טובה והמורים גם הם אנשים אוהבים ותומכים.

 מדי יום שישי בשעה האחרונה שסגרה לנו את השבוע, נבחרו שני ילדים להעביר לנו שיעור חברה. ברוב הפעמים ארגנו הזוג תחרות כישרונות בה לקחו חלק כל הילדים שרצו הופיעו במגוון הופעות מצחיקות ומרגשות.

התחלנו לאסוף מדבקות – תחביב שגרם לנו להשתמש בדרכי מסחר שונות... 'אני נותן לך מדבקה זוהרת ואתה נותן לי שלוש רגילות'.

אך לא לטעות באידיליה הנ"ל. כיתה ד' זכורה גם כתקופת הריבים של מחזור כ"ד! נושא שלא בטוח שהוא לגמרי פתור עם היום. מכיתה זו, התחלנו להתבגר. כל ילד בשכבה היקרה שלנו התחיל לפתח אישיות משלו ולהבין שהאינטרסים שלו שונים לפעמים מאלו של האחרים. וכך, התחילו להן החבורות והמקובלות, החננים והחננות, המקופחים והמקופחות, המסכנים והמסכנות, ואלה שסתם לא שמעו את הקול שלהם ואף אחד לא נטפל אליהם.

המשחק שהיינו משחקים בהפסקות - "שוטרים וגנבים" שיקף בדיוק מי מסודר מבחינה חברתית. למותר לציין, שהמקובלים הם שהיו בוחרים מי יהיה "השוטרים" ומי יהיו "הגנבים".

המחנכות החדשות שלנו – אנני ו-ויקי עשו כל מה שהן יכולות כדי לגבש אותנו. כיתה ד'1, למשל, יצאה ערב אחד לקולנוע דיזנגוף עם אנני לצפות בסרט "נרניה". על אף שנהנינו מאוד ואנו זוכרים את זה כאירוע מגבש ונעים לכל הכיתה, הבעיות החברתיות משיכו.  

למזלנו זאת התקופה הזו מאחורינו. מאז גדלנו והתגבשו  לנו כשכבה. כן, לקח לנו זמן. הרבה מאוד זמן. יותר זמן ממה שלקח לשכבות אחרות, אבל זה היה שווה את זה בסוף, כי עכשיו אנחנו

"משפחה אחת שמחה ומלוכדת!"

כיתה ה'

אהבות ראשונות

בכיתה ה' התחיל להתעורר אצלנו עניין האהבה והחברויות. לרובנו זה היה חדש ונורא התביישנו, אז דאגנו לשלוח חבר שיציע חברות בשמנו. בטיול השנתי של כיתה ה' היה לנו את "אוטובוס האהבה". זה התחיל נורא בתמימות כשהתחלנו לשאול ילדים את מי הם אוהבים. כך התחילו להציע חברויות ולאט לאט רוב הכיתה הייתה ב"זוגיות". רוב הזוגות נפרדו אחרי יומיים שלושה ומי שהחזיק שבוע זה היה שיא!! נהגנו להביא מדי יום מתנות לבני הזוג שלנו וזו הייתה שנה מתוקה ותמימה.

כיתה ה1 התנדבנו ב"גן און". בימי שישי, אחת לתקופה, היתה יוצאת קבוצה לגן. שיחקנו שם עם הילדים, עזרנו למטפלות. הכרנו עולם שונה משלנו וקיבלנו קצת פרופורציות על מהו קושי אמיתי.

השנה היתה לא קלה. כל כיתה קיבלה הרבה נזיפות מהמורים והרבה נאומים על כך שהכיתה המקבילה יותר מתקדמת, ושאם כל אחד מאיתנו ינסה להביא את השינוי נצליח לשנות את הכיתה.

כיתה ה' זכורה כשנה פחות מוצלחת עבור ה'2 – גם בגלל התחלפות מרובה של מחנכות. כשויקי יצאה לחופשת לידה הגיעה מחליפתה קרן מולכו. בהחלט אהבנו אותה, הסתבר שהיא מחליפה זמנית לחודש בלבד. היום האחרון שלנו עם קרן לא הלך יותר מדי טוב (בלשון המעטה). ביום ההוא הלכנו לסיור במוזיאון ת"א. התנהגנו נורא – צעקנו והתבכיינו שזאת אותה תערוכה כל הזמן, תלמיד מהכיתה נגח והפיל מסך שהיה בתצוגה, ילד אחר כמעט הפיל כד של קדישמן ובסוף קפצנו על מוצג של חלון בתוך רצפה. בשלב הזה המג\דריכה כבר פרצה בבכי וברחה מאיתנו.  ככה נפרדנו מקרן מולכו שהייתה עצובה ומאוכזבת מהפרידה הלא הולמת. שבוע לאחר מכן התפרסמה כתבה נרחבת בעיתון המבקרת את ביה"ס ומנהלתו דאז – גילה חנונה. בין היתר הוזכרה פרשת התנהגותנו המבישה במוזיאון.  בהמשך כיתה ה' דבירה דינר, המורה לאנגלית, תפסה את תפקיד המחנכת, עד לחזרתה המבורכת של ויקי אלינו.

בסוף כיתה ה' נאלצנו לקבל החלטה חשובה ולבחור באיזה מגמה אנחנו רוצים להמשיך. בכיתות ד-ה למד כל אחד בשתי מגמות, ועתה נאלצנו לעזוב אחת מהן ולהמשיך בזו בה נתמקצע עד סוף ט'.

כיתה ו'

התבגרות

כיתה ו' היתה שנת ההתבגרות הרשמית שלנו, והשנה בה רוב הבנות חגגו את היותן בנות מצווה.

בין מגוון הפעילויות שערכו עבורנו זכורה הצעדה של כל הכיתה בפארק הירקון בשעת בוקר מוקדמת. שעת הכושר הסתיימה בארוחת בוקר שארגנו לנו ההורים שכללה הרבה לחמניות ושקיות שוקו.

כשחזרנו לבית הספר חיכתה לנו הפתעה נהדרת - בכניסה תלו בד גדול ועליו ברכות אלינו על שנת ההתבגרות.

הכנו כולנו 'אלבומי התבגרות' והבנים הכינו לבנות ארוחת בוקר מקסימה שהם מלצרו בה עם חולצות שחורות ופפיונים. מדי שבןע היינו הולכים לבת מצווה של ילדה אחרת וזו הייתה שנה מלאה בחוויות .

עד שנה זו היתה כיתה ו1  ממש מפולגת ל'מקובלים' ו'לא מקובלים'. היה שולחן עגול בחצר האחורית, ורק למקובלים מותר היה לשבת שם.  זה היה ממש שלטון דיקטטורי. בעלי המעמד הנמוך (המעמד השלישי) החליטו לעשות הפיכה!  וכך, בכיתה ו' הבינו ה'חננות' שכוחם יגבר אם יתאחדו. הם התחילו לצאת לכיכר רבין ולא להזמין את המקובלים. בזכות כך, ובצרוף "פייסים" בבית הספר (מן פרצופים של זלזל ולעג). איכשהו הפסיק ה'פחד' מהמקובלים ולאט לאט היתה אפילו התחברות בין הקבוצות.  אין ספק שגם מסיבות הבת מצווה תרמו מאוד לגיבוש הכיתתי והשכבתי. איזה כיך שאפשר לומר שהיום אנחנו שכבה מגובשת מאוד. כולם בשביל חד ואחד בשביל כולם.

אנני שני – מחנכת כיתה ו'1

אנני היא מורה מדהימה. עוד בתחילת דרכנו המשותפת היא זו שגרמה, בנועם ובשקט האופיינים לה, למעבר לקמפוס להיות נעים וכייפי וגרמה לנו להרגיש שלמרות שאנחנו קטנים אנחנו גדולים!

אנני היא מורה שקטה כביכול, אבל כשהיא פותחת את פיה היא מפגינה חכמה שלא רואים כמוה עוד הרבה... בשיעורים למדנו המון ותמיד הרחבנו את הידע שלנו עם דברים נלווים לחומר המרכזי.   אנני ידעה תמיד איך לטפל בבעיות החברתיות ועשתה זאת באווירה טוב, הקשיבה לכל הצדדים והבינה את הקושי שעובר על כולנו. בנוסף לכך שהיא מורה פנטסטית, אנני גם אישה מדהימה ומיוחדת. היא שימשה כאם שנייה לכל אחד ואחת מאיתנו ונתנה לנו את מירב תשומת הלב וההתייחסות שהיינו צריכים. איתה עברנו ביחד שנתיים נפלאות של כיף, למידה טובה, התגבשות עם הכיתה השנייה ועוד. תמיד היא הייתה נחמדה לכולם, סבלנית בצורה יוצאת דופן, התייחסה לכולם באופן שווה והכי חשוב  האהבה ההדדית שהייתה בינינו. אנחנו מאושרים שהיתה לנו הזכות הגדולה להיות תלמידים של אנני!

ויקי ליבוביץ – מחנכת כיתה ו'2

ויקי החלה ללמד אותנו בכיתה ד' ועשתה זאת עד כיתה ו' (כולל הפסקה לחופשת לידה באמצע).  כשהכרנו אותה בכיתה ד' - ישר התאהבנו. ויקי שמחה לה למטרה לתקן את המצב הנורא של הכיתה, ובזכותה ניתן לומר שאפילו חל שיפור. מה היא לא ניסתה?!  כך למשל, היא בחרה מדי שבוע להעניק תעודת הצטיינות לשני תלמידים מצטיינים, היא תלתה על הקיר לוח התנהגות ואמרה לנו שכל יום היא תשים חייכן עצוב או שמח, וכשיהיו לנו 30 חייכנים שמחים נקבל הפתעה; ועוד שיטות רבות ומגוונות, שיותר מאשר הועילו או התמידו בהן, העידו על הרצון הנחוש של ויקי לגרום לשינוי אמיתי. אחרי תחלופת המחנכות שידענו עם צאתה לחופשה, היינו מאושרים שויקי חזרה לעשות סדר בבאלגן.

בסוף השנה הכינו בנות הכיתה לויקי שיר שהקליטו אותו – "היא לא דומה לאף אחת אחרת". כל הכיתה מצטרפת עכשיו לשיר בגעגועים עזים לתקופה היפה שלנו יחד עם ויקי, שאכן לא דומה לאף אחת אחרת.

כיתה ז'

בחטיבה

עברנו לחטיבת הביניים וירדנו לקומה התחתונה של ה"בניין הגדול". זו הייתה שנת הבר מצווה. הפעם הבנות הכינו לבנים ארוחת בוקר נחמדה ביום הגיבוש שארגנו לנו. זו הייתה שנה מרגשת משום שזה היה הטיול הראשון שלנו שכלל לינה באכסניה!

בכיתה ז' התחלנו להתגבש גם ככיתה וגם כשכבה, ואחרי שכל כך הרבה ילדים עזבו אותנו, הייתה לנו הרגשה שמי שנמצא איתנו בשכבה ראוי להיות איתנו ורוצה לעבור איתנו את השינוי ולהפוך לשכבה שראויים להתגאות בה.

ממרום כיתה ט', אנחנו אומרים בוודאות שלא היה ולא יהיה כמו הטיול השנתי של כיתה ז'.   טיול ראשון ליומיים, פעם ראשונה שכל השכבה ישנה בחוץ ביחד, בלי הורים, היו מסלולי מים, אוכל, מוזיקה והרבה הרבה צחוקים.

אז נכון, בכתה ח' החדרים היו מדהימים, בכתה ט' הייתה מסיבה מטורפת, אבל הטיול של כתה ז' היה משהו שלגמרי לא ציפינו לו, ובכלל, אחד הדברים הטובים שעברנו כשכבה. גם אם היו כמה משברים ודרמות בדרך (ואיך אפשר אצלנו בלי כאלה), הכי חשוב - התרגשנו, צחקנו, אכלנו, ישנו, ובין לבין גם טיילנו בארץ ישראל. היה ממש מגניב (אפילו שהמיטות היו עשויות מאבק, הקטשופ ממים וצבע מאכל אדום והחמאה בחדר אוכל משנת תרל"ח).

לכבוד שנת בר המצווה לקחו הבנות את כל הבנים לפארק הירקון לפיקניק עם אוכל טעים במיוחד

והמון פעילויות ספורטיביות, ביניהן: קיר טיפוס ומשחק ספורטיבי בליווי אורנה המורה לספורט.

זאת היתה באמת הפתעה והבנים שמחו.

ליאת עזרן – מחנכת כיתה ז'1

ליאת עזרן הייתה אהובה עלינו מההתחלה ועד הסוף. היתה לנו תקשורת מצויינת איתה, וגם כשהיו לה סיבות טובות לאבד תקווה, היא נשארה חייכנית ואופטימית. בכל זמן פנוי שהיה היא עשתה לנו שיחות מעניינות וקלילות, ראתה איתנו סרטים וגיבשה את הכיתה שלנו.

ליאת ידעה איך להתמודד עם הכיתה שהיתה ידועה בתור 'הכיתה המופרעת'. אמנם היא תמיד נראתה קשוחה וה"משטר" בכיתה היה לכאורה נוקשה, אבל היא היתה היחידה עד אותו זמן שהצליחה להשתיק אותנו וללמד אותנו. ליאת הכירה את הצד הטוב שבנו, וידעה איך לפנות אלינו ולדבר אלינו. על אף המאבקים המתמשכים בין 'מקובלים' ל'לא מקובלים' ליאת ידעה לעבור איתנו את התקופה הקשה, להתייחס אל כולם כשווים תוך ניסיון להראות לנו כמה כדאי להיות מגובשים.

ליאת היתה המורה הכי סטייליסטית, שתמיד התלבשה בשלל מותגים ובטוב טעם וגרמה לכולם גם אחרי השיעור לדבר על מה שלבשה. אחרי שנפרדנו ממנה בצער גדול מאוד היה יותר מכיף לראות אותה עוברת במסדרון ולתת לה חיבוק.

כיתה ח'

מתחילים להשקיע

כנראה שהתחלנו לראות את התיכון באופק, והבנו שאנחנו צריכים להתחיל להשקיע בלימודים. כיתה ח2 המשיכה לאושרה עם דבי, ואילו ח1 חוייבה להרגלים חדשים עם בואה של עמית. כשזו כבר לא ידעה מה לעשות עם העבדה שרובנו לא מכין שיעורי בית אף פעם, היא ביקשה שכל אלו שגן הכינו ויודעים על מה מדובר בשיעור ישבו בטור נפרד. כאן ניתן האות לתחילתו של מרד גלוי, קולני ונוראי. ושוב, כמו בפעמים רבות בעבר, אורית המנהלת הגיעה ל"הרגיע" את הרוחות...

הארוע הזה הפך לארוע מכונן ונוסטלגי לנו ולעמית.

בתחילת השנה יצאנו לטיול המסורתי לירושלים שמארגנת עירית תל-אביב לתלמידי העיר. בטיול זה, כמו גם באלו שאחריו, יכולנו ליהנות מהעובדה שאנחנו תופסים על כך מעט מקום באוטובוס הגדול.  ביקרנו בכותל, טיילנו בסמטאות וסיימנו בסתלבט בבוסתן בעין כרם.

בהמשך השנה, ביום שמש מהנה יצאנו למרכז להצלת צבי ים במכמורת. אח"כ ניקינו את חוף בית ינאי – אספנו שקיות זבל ושלל פסולת שהושלכה במקום. זעזוע גדול היה למצוא גופה של צב,  שחוט הניילון שהשתרבב ממנו המחיש כמה מסוכנת האשפה לחיות.

כיתה ח' היתה השנה בה עשינו עבודות חקר לראשונה – בספרות ובמדעים.

כיתה ט'

או טו טו נפרדים 

בכיתה ט' לדברים יש ערך מוסף. כל דבר שעושים הוא האחרון שתעשה באמנויות. אתה רוצה להשאיר ממנו את הזיכרון הכי מתוק שאפשר ואת החתימה של השם שלך כדי שיזכרו שהיית שם. ללא ספק עשינו זאת, לטוב ולרע , הצלחנו!

יום ראשון ללימודים: באחד בספטמבר 2010 התייצבנו כולנו חגיגיים ומתרגשים ליום הראשון של השנה האחרונה שלנו. בחרנו לקחת הכל בהנאה וכמה שהזמן יתקדם כך גם הקץ אבל כל עוד אנחנו ביחד אז טוב לנו. בשנה הקודמת עמית הבטיחה לנו שכיתה ט' ראשונה יהיו הטובים באמנויות וזאת הייתה התחלה של שנה שנייה איתה שבה אנחנו ממשיכים לקיים את ההבטחה שלה ודבי החזיקה בשנה שלישית ברציפות את ידם של ט'2 (כשמאי מחבקת את "דבינקה" ואומרת לה 'דבי את מתה עליי'...)

אחרי הטקס המסורתי  של "ייפתחו שערי אמנויות" בהנהגת הט'תניקים של תיאטרון, התיישבנו בכיתה ודיברנו על מה שהולך לעבור עלינו השנה. באותו יום גם ניפגשנו לראשונה עם שךושת הדגים. אלה עברו תלאות, הורעבו במשך שלושה חודשים, אכלו אחד את השני ובסופו של דבר, כש'פלג' נשאר אחרון וחשבנו שיהיה לו טוב ואפילו עתליה הביאה לו חבר (ופלג הרג אותו), כשיצאנו לטיול השנתי מישהו אלמוני גנב אותו ואת האקווריום...

טיול שנתי

הדרמה שסביב הטיול השנתי בכל שנה היא עצומה. בכל שנה ישנם את הריבים של מי יישן עם מי, איזה חולצות הבנות ידפיסו השנה, זוגות שנפרדים שנייה לפני, מה לובשים למסיבה שבטיול, איך את מתמודדת עם המחזור (כרמל אומרת שאם אוכלים אורז לא מבושל המחזור מתעכב), תעשי או לא תעשי מחליק לפני המסלול?!, למה נראה למורה שלנו שנקום בבוקר ב-6 כדי להגיע לאוטובוס ב-7?!, משא ומתן בקשר לשעת כיבוי האורות, הורים ילוו אותנו..........?!,איזה בגד ים להביא לחוף הים שבטיול? ועוד.

כל השאלות תקפות לכל מחזור שהיה אי פעם בבית הספר לאמנויות, פרט לשאלה 'איזה בגד ים להביא', שכן כיאה לשכבה שוברת מסורות, אנחנו הכיתה הראשונה שלא יצאה לאילת בטיול האחרון אלא לצפת!!!!!!!!! יחי ההבדל הקטן.

וכיוון שהבטחנו לעצמנו לקחת הקלות ברוח טובה, ולמרות שלא זכינו לטייל באילת, נהננו מאוד משיט הקיאקים בכפר בלום, מהביקור בבאניאס ומהמסיבה בעקב. ובעיקר – אחד מהשני בטיול האחרון שלנו יחד.