רצינו לשתף אתכם בתובנה על החיים, או יותר נכון על הדינאמיות שבחיים. אז ככה: זה לא סוף העולם אם לא הולך לכם חברתית או לימודית. הכל יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה. הנה, אצלנו למשל הכל התהפך. קחו מאיתנו דוגמא – אם אנחנו, שהיינו הכי גרועים יכולים, אז כולם יכולים!
עד תחילת ח' לא היה מצב שמורה נכנס לכיתה ויוצא בלי כאב ראש (במקרה הטוב). נדמה שהכל פשוט היה קשה איתנו. תוסיפו לזה את העובדה שגם לחלק לא מבוטל מאיתנו היה קשה ותקבלו הסבר לשאלה – איך זה יכול להיות שהתחלנו עם 42 תלמידים בכל כיתה, וסיימנו עם 56 בלבד בשכבה כולה ...
שמענו לאורך השנים ביקורות רבות, במגוון ביטויים ואופנים; היו מורים שהאמינו בנו וניסו לחולל שינוי בשיטות חיוביות, והיו שעמדו חסרי אונים לנוכח ההפרעות וההתנגדויות שלנו; נענשנו, צעקנו, מרדנו, בכינו, גרמנו לאחרים לבכות, התייאשנו, התחצפנו, השתוללנו, שברנו, הגזמנו, תססנו, דרשנו, ושוב בכינו.
בשלב מסוים נדמה היה שהכל בבחינת 'נבואה שמגשימה את עצמה' – כלומר, עשינו הכל כדי להצדיק את הדימוי השלילי שדבק בנו.
זה שאנחנו כותבים כאן בלשון רבים לא סותר את העובדה שהיו בינינו גם יחידי סגולה, שהצליחו לתפקד מבלי להיות מושפעים מהאווירה הפרועה שמסביב.
מזל גדול היה לנו שהלימודים ב"אמנויות" נמשכים 9 שנים. כך שהייתה לנו ההזדמנות לחוות גם שינוי, תיקון, להתבגר. אנחנו חושבים שזה מה שקרה לנו. אנחנו סוגרים עכשיו מעגל ומסיימים את הלימודים כאן ככיתה נורמלית.
חווינו כאן חוויות מופלאות. מגמות האמנות נתנו לנו הזדמנות אמיתית לבוא לידי ביטוי, להתגאות בכישורינו, לנהל דינמיקות שונות ומגוונות בינינו.
בלימודים העיוניים – ובמיוחד בשנה האחרונה – השקענו מאמצים רציניים. מצאנו עניין ואפילו הנאה בתחומים רבים, והנה, גם הצלחנו להתקבל לתיכונים שרצינו.
אנחנו חייבים תודה לאנשים שבזכותם אנחנו מסיימים את בית הספר בגאווה כל כך גדולה. אנחנו מודים למנהלת, למחנכות לאורך השנים, לרכזי ומורי מגמות האמנות, למורים העיוניים למחנכות שלנו ב-ט', דבי ועמית, שהגיעו איתנו בשלום לקו הסיום.
אין ספק,שיהיה פה קצת יותר שקט כשנעזוב.
בתודה ובאהבה גדולה,
מחזור כ"ד
הנה אנו עולים
ממחזות ומצלילים,
ממברשות ומכחולים,
בצעדי ריקוד קלים
הנה, הנה אנו עולים,
אנו גדלים.
היום נצא לדרך
שלום עולם מוזהב.
הלב שולח פרח
למה שהוא אהב.
שלום, להשתמע,
תודה, היה נחמד,
הלב מתגעגע
לפני שהוא נפרד.
הנה אנו באים,
הנבוכים והבוטחים,
הצוחקים והבוכים,
קוראות לנו המון דרכים.
הנה, הנה אנו הולכים
אנו צומחים.
הנה אנו בוגרים,
כבר נערות, כבר נערים
ונסגרים השערים
ונפתחים השערים
ובין לבין אנו שרים
אנו בוגרים.
