יקרים שלי,
נדמה לי שלתחושה המשותפת לכם ולי בתום מסע בן שנתיים יחד אפשר לקרוא – סיפוק.
אני מתרגשת וגאה לראות אתכם מגיעים לקו הגמר, בפרט לאור העובדה שהדרך אליו היתה לפרקים דרך חתחתים:
נפרדתם לאורך תשע השנים כאן משתי מנהלות;
חוויתם הליכי פרידה, על כל הקושי הכרוך בכך, גם מ-15 חברים שעזבו את הכיתה;
הצטמצמתם לכדי הרכב קטן ובלתי מאוזן של 7 בנים בלבד ו-20 בנות;
הפכתם לכיתה "נשית" בעיקרה;
הפרכתם את הסברה המקובלת על פיה בנים עושים בלאגן יותר מבנות;
התסיסה, המרד, המחאה, ובעיקר תחושות הקיפוח הבלתי סופיות – הפכו לכם לטבע שני.
ואז זה קרה! ממש לא ביום אחד, אבל באופן מאוד מובחן, כזה שהזכיר לי מדוע בחרתי במלאכת החינוך. המיפגשים בינינו הפכו להיות משמעותיים יותר ויותר, עשירים בעיסוקים אינטלקטואלים של ממש ובשיתוף רגשות, שלכם ושלי. המחאה הפכה לביקורת כנה ובוגרת, האנרגיות היצריות תועלו ליצירה ותרומה לקבוצה; החשדנות פינתה את מקומה לאמון;
ה"ביחד" שלנו הפך למשפחתי, רגוע ואינטימי. ומתוך הכבוד ההדדי עליו למדנו לשמור והאהבה שטיפחנו, יכולנו כולנו לצמוח ולהשתבח.
הזיכרונות מהחוויות העצומות מהשנים ב"אמנויות" ילוו אתכם בהמשך הדרך. אני מקווה שגם הלקחים והכוחות שגיליתם.
המשיכו ליצור, היו סקרנים וחושבים, ובעיקר – אנשים טובים.
מבחינתי, הייתי ממשיכה איתכם עוד ועוד.
שלכם,
עמית
